בין הכאב והשכול למלחמה על הבית: שלושה מילואימניקים חיפאים משתפים

טווינג! צלצול הודעה נכנסת מרעיש את הטלפון, 'תגיע מיד, צריכים אותך. זה צו 8', הלב דופק אבל הראש מוכן, ההתגייסות הקולקטיבית מתערבבת עם החשש הפרטי והדאגה לעתיד המדינה נמהלת בפחד לעתיד המשפחה האישית.

שלושה חיפאים שהתגייסו למילואים מספרים בכנות על הרגע שתפסה אותה ההודעה, החששות והמצב בשטח.

"אבא, אני מפחדת שתיפול בקרב"

"אני בן 40, אני התחלתי את המילואים שלי ב-2006, מלחמת לבנון השנייה. עכשיו אלו המילואים האחרונים וכנראה אסיים במלחמה", מספר פבל גושפן, שמתפקד כטכנאי מערכת בקרת אש בחיל התותחנים. "ביום יום אתה לא חושב על מלחמה אבל כשזה קורה וקוראים לך – הולכים, אין מה לחשוב".

אין חששות?

"בטח שיש חששות, הולכים למילואים ביחד איתם", הוא משיב. "יש לי שתי ילדות, אחת בת 10 והשנייה בת 3, ולפני שהלכתי דיברתי עם הגדולה, הסברתי לה את המצב כי היא כבר נחשפת בעצמה לחדשות ולמה שקורה. באחד מהימים היא באה אלי ואמרה לי 'אבא, אני מפחד שתיפול בקרב', זה משפט לא פשוט לשמוע מהבת שלך".

והשאלה הכואבת הזו, שעוברת במחשבותיהם של הורים רבים שגויסו למלחמה, נאלצת להידחק הצידה בשעה קשה זו, בה ישראל נלחמת על הבית שלה.

ספר נראה היום-יום שלך במלחמה

"זה תלוי ביום", הוא אומר בעודו נמצא בדרום הארץ, "אנחנו כל הזמן נמצאים בכוננות. לפעמים מדלגים ממקום למקום, יורים, ולפעמים רק יושבים בשטח ומחכים להוראות. הלוואי שזה יהיה ככה עד סוף המלחמה, משעמם".

אתה מרגיש את התמיכה מהעורף?

"בטח! קיבלנו ואנחנו מקבלים ארגזים על ארגזים של תרומות. בעיקר כשהיינו בצפון, היה טירוף, אנשים היו באים, פותחים שולחן באמצע שום מקום ומכינים 200 מנות סביח. גם כשיצאתי הביתה, ברכבת אמרו לי שהנסיעה חינם, הקפה חינם לחיילים, באלונית 50% הנחה, יש הרגשה שמגבים אותנו".

"אין שמאל וימין במילואים"

הצו 8 של דין אוליקנצקי (32), שמתפקד כסמל מחלקה במרגמות כיוצא גולני, עוד לא הספיק להגיע, והוא כבר ארגן תיק ועלה על מדים בדרך למחסני החירום. "אין מקום למחשבה, אין שום התלבטויות, זה התור שלי לתת ולבוא ולעשות כי אם לא אני, אז מי?!"

מה מניע יותר להגיע למילואים – המדינה או החברים לפלוגה?

"זה לגמרי בא ביחד. כמובן שהמטרה הגדולה היא לשמור על המשך קיומה של המדינה אבל כשנכנסים לעומק – מה שנותן את המוטיבציה זה הביחד, הביחד של השמירות, של הסיורים, של התרגילים, של המלחמות, של המבצעים, זה לצחוק ביחד ולבכות ביחד והכי חשוב, מנצחים ביחד!".

בגולני, כמו גולני, נמצאים כל חלקי עם ישראל, וכשדין מדבר על "הביחד" קשה לא להיזכר בקרע הגדול בעם שמרגיש, לפחות כרגע, כזיכרון רחוק. "זה לא מעניין אף אחד פה אם אתה שמאלני, ימני, חרדי, חילוני או אוהב לעשות ככה או ככה, כולנו ביחד חותרים לאותה מטרה. התקופה הזו מלמדת אותנו מהי הכלה, לקבל את השונה".

אתה חושב שזה יישאר גם ככה אחרי המלחמה?

"זה עלה אצלנו בשיחות פה", הוא משתף, "חלק אופטימיים לגבי זה וחלק פחות. אני אישית מאמין שכן. אם עם ישראל ימשיך את הכיוון החיובי, אף אחד לא יוכל לנצח אותנו. כמו עצם שבורה, כשהיא מתאחה, היא רק נהיית חזקה יותר".

"אני נלחמת בשביל דנה שנרצחה במסיבה"

בת זוגו של דין, מלאני למברסקי, המשרתת כלוחמת ומפקדת בגדוד ברדלס, גויסה יומיים לאחר שחברתה הקרובה דנה פטנרקו, גם היא תושבת חיפה, נרצחה במסיבה בקיבוץ רעים. "אני מאד חיכיתי להתגייס", היא משתפת, "הרגשתי שזה מאד יעזור לי להתנקות מהטירוף סביב המוות של דנה. שמחתי ששלחו לי הודעה להגיע למילואים, זו גם תחושת שליחות להגן על המולדת וגם בשביל דנה".

איך המוות של דנה משפיע עלייך בזמן הלחימה?

"אני רוצה לדעת שזה לא קרה סתם. היינו קרובות מאד, מאותה חבורה בתיכון. חיפשנו אותה מיום שבת וביום רביעי שאחרי אמא שלה הלכה לבדוק מה קורה איתה, קיבלו מידע על DNA תואם ומפה הכל הדרדר. היינו בהכחשה מאד עמוקה עד שבאמת גילינו על זה כי מבחינתנו זה היה בלתי אפשרי שזה יחנה כל כך קרוב אלינו. אפילו כשקברנו את בן הזוג שלה חשבנו שנקבל אותה בחזרה".

והמילואים באמת עוזרים לנקות את הראש?

"כן ולא", היא מודה בכנות. "אני כן רואה שזה מסיח את דעתי אבל ברגעים של לבד אי אפשר להימנע מהמחשבות עליה. אני נמצאת בין האבל על דנה לתרומה למדינה".

איך המורל אצלכם?

"מדהים! כל מי שפה רצה להתגייס כבר מהיום הראשון. אנשים נלחמים כדי להגיע למילואים ברמה שאצלנו בגדוד לא נשארו תקנים בשביל לוחמים". על הפעולות בשטח, בדרום הארץ, היא מספרת: "כרגע אנחנו מתאמנים לקראת, מתכוננים לעשות את הכי טוב שלנו, לבצע את המשימה במקסימום".