התאומים שחולמים על מדליה אולימפית. אנחנו מהמרים על בריזבן 2032
מגיל 4 וחצי התאומים אריק וניק לסיאנסקי בני ה-14 מקרית מוצקין מתאמנים בג'ודו וקוטפים תארים. אריק הוא אלוף ישראל לשנת 2024, ניק הוא סגן אלוף (לא הסגן של אחיו) והם חולמים על המשחקים האולימפיים כשהמטרה היא מדליה. הם לא דברנים גדולים, אז אבא ולרי מספר מה צריך כדי לגדל אלופים אולימפיים
אריק (מימין) וניק לסיאנסקי עם המדליות באליפות ישראל | צילום: אלבום פרטי
אריק וניק לסיאנסקי, תאומים בני 14 מקריית מוצקין, זכו בתחילת החודש במקום הראשון והשני באליפות ישראל בג׳ודו (אריק בזהב, ניק בכסף, אבל לא חלקו פודיום) והביאו הרבה גאווה למועדון של המאמן טומי ארשנסקי ולעמותת יוניפייט, אליה שייך המועדון. עכשיו כשכל העיניים נשואות אל מזרן הג'ודו במשחקים האולימפיים בפריז, הם לא רק חולמים להגיע לשם, ״אלא לקחת מדליה״, הם אומרים.
אריק וניק הם סיפור הצלחה שכל הורה היה רוצה. שני אחים שמסתדרים טוב וגם מתאמנים יחד מגיל 4 וחצי, זוכים להצלחות המתורגמות למדליות בזו אחר זו, תחת משמעת אימונים קפדנית. ״אנחנו מתאמנים 5 פעמים בשבוע״, אומר ניק ומסביר שזה לא בא על חשבון הלימודים, כיוון ששניהם גם תלמידים טובים המשקיעים בבית הספר והציונים בהתאם.
אפשר היה לחשוב שתהיה כאן קנאת אחים, אבל אריק וניק מבטיחים לי שלא כך הוא, ולמעשה אין ביניהם תחרות אלא פרגון. מוזר. הרי ספורטאים הם תחרותיים בבסיסם, אחרת הם לא היו מתחרים. ״אנחנו מתאמנים במשקלים שונים", פותר אריק את החידה, "כך שאנחנו לא מתחרים זה בזה״.
הוא מתחרה במשקל עד 60 ק״ג וניק עד 50 ק״ג ובינתיים זה עובד יופי לשניהם. עם הנחישות והמשמעת שהשניים מציגים, בקלות ניתן להאמין שהחלום שלהם על מדליה אולימפית יקרה. ולרי האבא, משוכנע שכך יהיה.
ולרי, איך זה לגדל שני ילדים ספורטאים שרק רוצים להיות מקצוענים?
״אנחנו משתתפים בכל התחרויות שיש בארץ. ניק זכה שנתיים ברצף, בשנים 2021 ו-2022 באליפות ישראל. אריק זכה השנה בגביע ישראל ובאליפות ישראל וניק זכה במקום השני באליפות ישראל. הם מביאים הרבה מדליות, והרבה מהן זהב".
מה צריך כדי להגיע להישגים כאלה?
״המאמן אומר – ואני מסכים איתו – 20 אחוז זה השקעה של מאמן, 30 אחוז זה אבא שצריך להיות מעורב, שהילדים יראו שמישהו איתם ושמח בהישגים שלהם, וכמובן 50 אחוז מהילד עצמו. הרצון, האכפתיות והעבודה הקשה, לא לפספס ולא לפחד, זה שלהם. לא בשנה אחת בונים את זה. הם נכנסו למועדון בגיל 4 וחצי ואנחנו מסיימים עכשיו שנה עשירית. 10 שנים של אימונים, וכמובן שהקושי והתדירות עולים. זה התחיל משני שיעורים בשבוע, אחר כך שלושה, עכשיו זה חמישה אימונים בשבוע במועדון עצמו ופעמיים לפחות בחדר כושר".
מתי הבנת שזה לא רק חוג והכיוון מקצועני?
״לפני כארבע שנים. אני רואה את הרצון שלהם, הם לא מפספסים. הם צופים בכל התחרויות שיש, גם אם זה קדטים וכמובן עכשיו באולימפיאדה. הם חיים את זה".
מה זה ה-30 אחוז שנדרשים מהורה הרוצה לגדל ספורטאי מצטיין?
״מהורה זה דורש אנרגיה גבוהה, הילדים צריכים אותך כל הזמן. זה המון הסעות ואני צריך להסתדר מבחינת העבודה, אני חוקר בביטוח לאומי והלו״ז שלי מסתדר. סיימתי עבודה, מגיע הביתה לשעה-שעה וחצי, עוזר לאשתי לעשות ניקיון ועוזר בבית. משם לג׳ודו ומסיים את היום ב-22:00. ככה כל יום. זה גם הוצאות לא קטנות, תחרויות עולות כסף, מחנה לשבועיים למשל עולה 1,350 שקל לילד אחד, לילד השני יש עשרה אחוז הנחה. יש גם נסיעות לתחרויות בחו״ל. יצאנו עכשיו לסולובניה, עלות למלווה ושני ספורטאים יצא לי 4,500 יורו וזה לפני ביטוחים שזה מאוד יקר. כל יציאה כזו זה הרבה כסף ובסופו של דבר זה יצא בוחטה. כל ספורטאי שצריך להיכנס לקדטים צריך לעבור בין 6-4 תחרויות בחו״ל כדי שיבחרו בסוף. אז את כל הדרך הזאת עושים אבא ואמא. המון דברים אתה אומר 'לא' כי אתה חוסך לתחרות בחו״ל".
אין עזרה מהמדינה במסגרת קידום הספורט?
"המדינה משקיעה לאחר שמישהו זוכה באירופה, אז אולי יש פרסים. באליפות עולם יש כבר כסף, יש גם ספונסרים אבל כל ספונסר שמגיע רוצה לקבל מישהו שכבר זכה. עד שזה קורה זה אבא ואמא. וזה לא שנה אחת ולא שנתיים. תחשבי על אמא חד הורית שהילד שלה מקצוען אבל אין לה אפשרות להוציא אותו לחו"ל, אז אף אחד לא יודע שהוא קיים. אמא שלו צריכה לעבוד מאוד קשה כדי להוציא אותו פעם בשנה לתחרות בחו״ל והרבה מתפספסים ככה. אני לא אומר שצריך להשקיע בכל ילד, אבל יש את הילד הרציני שנמצא במועדון רציני ומביא הישגים בארץ. צריך לעזור לו בסבסוד, אולי בחצי, לעזור להוציא את הילד לחו״ל".
איך משיגים ספונסר?
"אני לא יודע, פניתי לכמה חברות, סיפרתי על הילדים ובזה סיימנו. למרות שיש עמותה מסודרת ואם יש מישהו שרוצה לתרום יש עמותה מסודרת שמעבירה את הכסף לילד הספורטאי כדי שיצא לחו״ל".
אתה שותף לחלום שלהם, לייצג את המדינה באולימפיאדה?
"בהחלט. וזה יקרה. אני לא יודע איך אני אסתדר עם זה, אבל זה יקרה".
מה היית אומר להורה שרוצה להכניס את הילד שלו לספורט מקצועני?
"לתת לו לנסות אבל לא להכריח, כי אם הילד לא ירצה זה לא ילך. אנחנו בחרנו להם את החוג בגיל 4 וחצי אבל מאז החיים שלהם ג׳ודו. לאריק היה משבר, הוא רצה לנסות גם חוג ברייקדאנס. אמרתי לו שינסה גם וגם. ניסה ונשאר עם הג׳ודו. אז לא להכריח וזה לא משנה אם זה ג׳ודו, שחייה, קראטה או כל ספורט אחר. כל ספורט הוא עבודה קשה".
אריק וניק, כבר הוכחתם שדברנים גדולים אתם לא, אבל איזו עצה אתם יכולים לתת לילדים שרוצים להצליח?
אריק: ״להתמיד, לא לפחד מה יגידו עליך, לא להישבר אם קשה, התמדה זה באמת חשוב".
ניק: ״להראות רצינות באימונים, להשקיע בזה ולא לפחד".