"הלוואי שתהיה מציאות שגרתית ונורמלית בחיים הלא שגרתיים והלא נורמליים שלנו"

זוכרים את החיים של לפני ה-7 באוקטובר? באותם חיים ניהלנו שיחות, שיחות בטלות כאלה, והן מדי פעם היינו זורקים לחלל האוויר שאלה: מה היית לוקח מהבית שלך לו היה עולה באש? אז עבור עשרות אלפי תושבות ותושבים, אותה שאלה הפכה ממשית ביום אחד של אוקטובר. תושבי הצפון נאלצו לעקור מהבית הנוח, המוכר, מאותם ארבע קירות שהיו עבורם קו גבול בין החוץ לפנים. תושבי הצפון עברו למלונות. אותו חלום של נופש במלון הפך עם הזמן לסיוט, סיוט שעדיין לא נגמר.

את ניקול מורד, מחנכת ומרכזת שכבה באורט שלומי, הכרנו בשידור חוץ שעשינו בבית הספר הריאלי, אליו פונו התלמידים שלה, וגם היא עצמה פונתה לחיפה יחד עם משפחתה. כאימא, כמרכזת שכבה, היא דאגה למאות בני נוער שמצאו את עצמם ברגע אחד מחוץ לאותו מרחב מוגן שנקרא בית, ולכן ניקול מקבלת מאיתנו את אות גיבורי השנה בקטגוריית משפחות מפונות מהצפון בשם כולם, אבל את ניקול, עלית על כולם.

מה שלומך ניקול?

"אנחנו תמיד משתדלים להסתכל על חצי הכוס המלאה, ליצור את המציאות עבורנו, עבור הילדים שלנו, גם הילדים הפרטיים, גם הילדים בבית הספר. שתהיה מציאות שגרתית ונורמלית בחיים הלא שגרתיים והלא נורמליים שלנו בשנה האחרונה".

את נתת לנו מושג של פרופורציות כשסיפרת שהבנות שלך מבקשות פתיתים ואין במלון פתיתים. פתיתים הפכו להיות מטבע לשון. גם כשהבית שלנו הוא אולי קטן ולא הכי מפואר, לא הכי נקי, לא תמיד שוררת בו השמחה המלאה, הוא עדיין הבית שלנו, עדיין המקום שלנו להיות מי שאנחנו, וזה בעצם נלקח מכם. בזמנו ריכזת את שכבת י"ב שכבר התגייסו, עכשיו את קיבלת את שכבת י', דיברת על זה שהתלמידים שלך בעצם עומדים להתגייס מתוך המלונות.

"גם בנות שלי התגייסו מהמלון. זו באמת מציאות שהיא לא רגילה לעכל את זה, קשה להבין איך להתמודד עם זה. הימים עוברים והמציאות כבר הופכת להיות שגרתית. אתה יוצר לעצמך גם מציאות שהיא קצת יותר נוחה. לפני חודש וחצי בערך עזבנו את המלון והשכרנו דירה   בקרית אתא כדי ליצור סביבה יותר נורמלית לבנות שלנו".

סיפרת לי שיש לכל אחת חדר, יש לך את המטבח, יש מקום לארוחות משפחתיות, יש שקט. אלו דברים שמי שלא היה שם, לא יכול לתפוס בכלל.

"אי אפשר להבין, זה היה חסר גם לילדות וגם לנו, לשפיות המשפחתית".

יש לך ילדה בת 14 וחצי, אז גם על הילדה הפרטית שלך וגם על הילדים שאת מלמדת ומרכזת, מה את רואה? איזה מחירים משלמים?

"כן, בהחלט יש מחירים, אנחנו מאוד מאוד רואים את זה. קודם כל רואים בצורה ברורה את העניין של לישון טוב בלילה. הילדים לא רגועים, מוטרדים מהרבה דברים, חושבים על הרבה דברים, הרבה פעמים חושבים אפילו על דברים שילדים רגילים לא חושבים בכלל, כמו 'אני אחזור לבית שלי, יהיה לי בית, לא יהיה לי בית, איפה אגור?'. זה דברים שאי אפשר לתכנן אותם כרגע, וגם כשהיא מעלה את זה ואנחנו מדברים, גם עם התלמידים שלי, אני אומרת, בואו רגע, נהיה כאן ועכשיו, את העתיד נתכנן כשנגיע לעתיד. כי באמת זו אי ודאות שאי אפשר לתאר אותה. הנה דוגמה מהיום בבוקר. אני מדברת עם הרכזת חינוך חברתי שלנו, סגרנו הצגה לשכבה שלי בחודש אוקטובר וצריך להזיז".

כשפינו אתכם למדתם בריאלי ושם נפגשנו, אחר כך פינו אתכם לגורדון, אבל גורדון מתחילים ללמד אז פינו אתכם עכשיו שוב. מועצת שלומי השכירה את עמל קרית חיים, ששם אתם תהיו חלק מהלמידה.

"עמל קרית חיים הופך להיות עכשיו בית ספר אב ושוב, גם זה, עד לשנה הבאה. עכשיו מדברים מה קורה הלאה, מתי חוזרים. עכשיו שנסראללה חוסל פתאום זה נראה קרוב יותר. אנחנו לא באמת יודעים כלום, אם זה הולך להיות עוד איזשהו תהליך, אי אפשר לדעת כלום. לפעמים אני חושבת ומנסה להבין מה, ואומרת לעצמי, די, תעצרי, אל תבלבלי".

למה את הכי מחכה?

"מחכה למצב שבו אנחנו בלי פחד, בלי לדאוג מה השלב הבא, שאנחנו במקום שלנו בנחת. לא יודעת אפילו להגיד איפה זה יהיה, אם בשלומי".

את אומרת שהחלום שלך זה שיהיה לך יום אחד בלי הלחץ הזה בכתפיים. 

"כן, לגמרי".

אנחנו מעניקים לך את אות גיבורי השנה, בקטגוריית משפחות מפונות מהצפון, אני יודעת שאת מנסה למצוא ועושה את הטוב ביותר עבור הבנות שלך, עבור הבית שלך, עבור התלמידים שלך, עבור המשפחות של אותם תלמידים. כמוך, עובדי חינוך רבים שעושים את זה ואנשים רבים שנמצאים מחוץ לבית שלהם כבר קרוב לשנה, ולא רואים את הסוף. ואנחנו מכאן רוצים לאחל קודם כל שתהיה שנה טובה יותר, רגועה יותר.

"אמן, אמן, לכולם, לכל עם ישראל, במיוחד לחטופים ולמשפחות שלהם שאנחנו לא מפסיקים להתפלל עבורם. שיגיעו לנחת שלהם".

גיבורי על – משדר מיוחד לראש השנה – מסכמים שנה בין לחימה לתקווה. להאזנה לראיון המלא של ניקול מורד עם ענבר דותן: