"כשהראו לי את התמונה ואת הסיפור מאחוריה, עם כל הצער, נקרעתי מצחוק"

"חפ״ק לג׳יפ עכשיו!", צעק סא"ל (מיל') נתנאל (נתי) אלקובי, מג"ד 630 ללוחמיו כשנכנסו לאחד המבנים בחאן יונס לאחר שווידאו שהוא נקי ממחבלים. הצוות הסתובב כדי להבין במה מדובר ואת מה שהם ראו, הם כנראה לא ישכחו לעולם.

"החבר'ה הסתובבו וראו אותו יושב על מכונית צעצוע וחיוך ענק מרוח לו על הפנים. כזה הוא היה – מקצוען ורציני וגם שטותניק", מספרת אלמנתו שרית אלקובי. "אני זוכרת שהראו לי את התמונה הזו ואת הסיפור מאחוריה, עם כל הצער, נקרעתי מצחוק. זה כל כך מתאים לו. כשאני מדמיינת את הסיטואציה, המעברים האלה שבין להיות המג"ד האחראי, הקשוח, הרציני, לבין השטותניק הזה, זה כל כך מתאים לו".

בצה"ל מספרים כי גדוד המילואים 630 פעל מתחילת המלחמה תחת החטיבה הדרומית באוגדת עזה וביצע משימות של הגנה על העוטף והתקפה במרחב האבטחה. הלוחמים נתקלו בקרבות עיקשים מול מחבלים, פשטו על תשתיות טרור והשמידו תוואי תת קרקעי במרחב חאן יונס. ב-12 בפברואר 2024, נהרג סא"ל אלקובי בעקבות פיצוץ בתוך מבנה, בקרב בו נפלו גם ממלא מקום המ"פ, רס"ן (מיל') יאיר כהן והלוחם רס"ל (מיל') זיו חן. אלקובי ז"ל, התגורר בשכונת קריית שמואל בחיפה יחד עם רעייתו שרית וחמשת ילדיהם – ענהאל הבכורה בת 12, אבישג בת 10 וחצי, טליה בת 8 ותאומים בני 4. הוא נקבר למחרת בבית העלמין הצבאי בחיפה, כשהוא מותיר אחריו אב ושתי אחיות, לירז ושרה.

התמונה הזו של אלקובי כשהוא יושב על מכונית צעצוע בדירת מגורים בדרום עזה היא חלק מהנצחה שיזם חברו לגדוד מתן שוהם, והיא מתנוססת על שקיות במבה ממותגות בליווי הכיתוב: "מג"ד חד וקטלני אבל עם לב מחמאת בוטנים". 

שרית, איך זה קרה שתמונתו מתנוססת על במבה?

"בעיקרון זו יוזמה של מתן שהוא הקשר של בעלי. הוא נתקל במחווה הזו עם חייל אחר שנהרג ואמר לי שהוא מאוד רוצה לעשות כזו מחווה לילדים שלנו. זה רעיון מקסים בעיניי, ישר זרמתי איתו. הוא שאל מה אני חושבת על התמונה ועניתי שזה נראה לי הכי מתאים לקונספט של במבה, של הילדים, במיוחד עם הסיפור הזה שיש מאחורי התמונה. בהזנקה של הגדוד לפני הכניסה לעזה, בעלי אמר לחיילים 'היו דרוכים, חדים וקטלניים', זו הסיבה שכתבנו את המשפט הזה שמתאר בדיוק את התמונה עצמה – מג"ד קשוח, עם לב כזה של שטותניק וילד".

הוא היה גדל גוף, נכון? מה שמעצים את הדיסוננס.

"בעלי היה גבוה מאוד וגדול מאוד. כן היה לו מבנה גוף בנוי היטב".

"החזקתי לה את הידיים ואמרתי 'תסתכלי עליי, אנחנו נהיה בסדר'"

על שקיות הבמבה מופיע ברקוד שמוביל לאתר שנקרא "סיפור חיי", בו מסופר סיפור החיים של אלקובי. "אני לא יודעת איך נולדה היוזמה הזו אוסם. זו מחווה יפיפיה ומרגשת ובגלל זה גם היה לי חשוב שיהיה ברקוד, כדי שיוכלו ללמוד על אותו בן אדם, לא רק על פי המשפט הקטן שכתוב על השקית".

זה יוצא לשוק, כמה זמן זה יהיה על שקיות הבמבה?

"להבנתי זה לא משהו שמופץ לחנויות, זה משהו שמכינים למשפחות. אנחנו קיבלנו ארגז עם כמה עשרות יחידות, אבל אני כבר חושבת קדימה ומנסה להבין איך אני יכולה להזמין כמות גדולה יותר. יש לנו כל כך הרבה מחשבות על מה לעשות להנצחתו, תכף האזכרה מתקרבת ואני מנסה לחשוב על משהו שיכול באמת גם לדבר לילדים ובני נוער ולפרגן במשהו כזה שיהיה גם נחמד וטעים".

הילדים אוכלים מזה?

"חילקנו חלק לילדים של המשפחה, אבל הסברתי להם שהם צריכים לשמור את העטיפות וכמובן שהחבאתי כמה יחידות במקום גבוה כדי שתישאר מזכרת שלמה עם החטיף עצמו".

השבוע ציינו שנה לתחילת המלחמה, מה עובר לך בראש כשאת חושבת על זה?

"שמתי לב שלאחרונה אני מאוד מודעת. אני שמה שנייה בצד את כל ההתמודדות ואת המצב, החגים שעברנו בלעדיו, התאומים שלנו, שנולדו ב-7 באוקטובר וחגגו עכשיו יום הולדת 4. היה לי ברור שאני חוגגת להם. אנחנו נוהגים לציין גם את התאריך העברי כי אנחנו משפחה דתית ודווקא בגלל הסיפור הקשה שעברנו, החלטתי שכמובן השנה אני מציינת את התאריך העברי. אז יצא לי רצף כזה של חגים, טקסים שהשתתפנו בהם, יום ההולדת של הקטנים ונתי לא היה חלק מהם. בשמחת תורה, שזה היה החג האחרון בשרשרת של החגים השנה, הייתה לי ממש נפילת מתח. ממש. הדלקתי נרות של חג ופשוט לא הפסקתי לבכות במשך יממה. היה לי ממש קשה בכלל עם העובדה שהחגים עברו בלעדיו, עם עצם העובדה שהחג הזה של שמחת תורה, חג של שמחה, עם כזה אושר וריקודים, פתאום קיבל תפנית משוגעת ועצובה. זה בעיקר כל כך עצוב בעיני שהמלחמה עדיין נמשכת. שנה עברה וזה עוד נמשך ואנחנו לא רואים את האופק. אני יודעת כמה לבעלי היה חשוב להיות חלק משמעותי מהלחימה. גם אם היה נשאר בחיים, אני יודעת שלא הייתי רואה אותו – זאת אומרת במובן אחר – אבל היה לי ברור שהוא היה כל כולו עדיין מגויס ומוביל את הגדוד. קשה לחשוב על כך שחלף כל כך הרבה זמן בלעדיו. קשה לחשוב על כמה זמן עוד יחלוף בלעדיו".

איך הילדים מתמודדים?

"על פניו הם בסדר. ביום שבאו להודיע לנו רצתי החוצה אל החיילים שהגיעו בגלל ששתי הבנות הגדולות היו בבית. כשנכנסנו הביתה, הגדולה, ענהאל שחגגה לפני פחות מחודש 12, ישבה על הספה וראיתי אותה רועדת. היא שאלה כמה פעמים 'אימא, מה נעשה?'. באותו רגע הייתה לי מין הבנה שאם אני לא מחזיקה את הרגע הזה עכשיו בשתי ידיים, אני מאבדת את האפשרות להתמודד עם המציאות הזו בכלל. פשוט הסתכלתי עליה, אין לי מושג מאיפה הכוח הזה הגיע בכלל, אבל הסתכלתי עליה, החזקתי לה את הידיים ואמרתי, 'תסתכלי עליי, אנחנו נהיה בסדר'. ככה, ממש ככה. בדיעבד, אני חושבת שאמרתי את המשפט הזה בעיקר לעצמי, עכשיו אני מבינה את זה. אני ממש זוכרת את עצמי מקבלת החלטה מהירה ונחרצת שאני אעשה הכל כדי שהבית שלנו ימשיך להיות בית שמח ומאושר והילדים שלנו, תודה לאל, הם ילדים שמחים ומאושרים. הם יודעים שלצד הצער הגדול אנחנו עושים הכל כדי להמשיך להיות בשמחה, לשמוע מוזיקה בבית בלי להרגיש לא נעים כי קרה משהו במשפחה".

האמונה שלכם, זה משהו להתקנא בו.

"אין לי ספק שהמקום של האמונה תופס פה המון. הידיעה שאנחנו מאמינים שכל אחד מגיע לעולם הזה לזמן מסוים, מוקצב, עם שליחות מסוימת. נתי היה מוכן לזה כל רגע מהחיים שלו, זה היה ברור שבצו השעה הוא יתייצב ויסתער. אני מתנחמת בעובדה שהוא באמת עשה את מה שהוא כל כך האמין ואהב ואני מתנחמת בעיקר בעובדה שאם זה היה הזמן שלו ללכת, אז אני גאה במהות שזו הייתה הדרך שלו. זה יכול היה לקרות גם חלילה בתאונת דרכים או באיזה חולי מאוד קשה וגם בזה יש מה להתנחם. בעלי נהרג מהדף, הוא נהרג במקום, הוא לא סבל לשנייה לפי מה שמענו מהפרמדיק והצוות שהיה שם. הוא נשאר שלם לחלוטין, מכף רגל ועד ראש, יפה כמו שהוא היה. יש הרבה נקודות נחמה בדרך".

צריך לבחור מאיזה צד להסתכל על הדברים.

"זה לא סותר את הגעגועים וגם את הכעס, גם על בורא עולם וגם על בעלי, על זה שהוא לא פה יותר. גם הבכורה שלנו מרגישה מאוד כעוסה שהוא בכלל נכנס לעזה בתור מילואימניק ולמה הוא היה חייב להיכנס. יש רגשות מכל גווני קשת".

בואי נסיים עם חיוך. יש עוד אנקדוטה על נתי מהשירות?

"וואו, יש מלא. מה שאני תמיד הכי שמחה לשמוע זה עד כמה לבעלי היה חשוב לפזר מילים טובות כל הזמן לאורך כל הדרך. הפרמדיק שהגיע לאזכרה סיפר לנו איך ממש בדקות שלפני הפיצוץ, היה לו מאוד חשוב לבוא ללוחמים שלו ולצעוק להם שהם עושים עבודה מדהימה, שכל הכבוד להם, שהוא גאה בהם".