"הילדים ממנזר סן סימון": סיפורם של הילדים שחלו במגפת הפוליו

לציון חודש שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות יוקרן מחר (שני) במוזיאון טיקוטין סרטו של הבמאי שחר גל-נור "הילדים ממנזר סן סימון", המגולל דרך עיניה של הגיבורה – סימה שמעוני בת ה-69 שחלתה בשיתוק ילדים כשהייתה בת שנה – את סיפורם של הילדים שחלו במגפת הפוליו.

"להיות נכה על כסא גלגלים זה תמיד להיות בגובה התחת של אנשים אחרים"

הילדים בודדו במנזר על גבעה בירושלים וחוו ריחוק ממשפחה וחברים, ניסויים רפואיים, רופאים מנוכרים, כאבים קשים ושיקום מפרך לצד רגעי קסם של אחווה משותפת, למידה וסולידריות שהפכה אותם לראשוני דורשי שוויון זכויות לנכים בישראל. "הסרט תובע את זכותם של ילדי המנזר לספר את הסיפור שלהם בעצמם", אומר הבמאי גל-נור ומוסיף, "והוא נותן חשיפה לגוונים שונים של עולם המוגבלויות".

בשיאה של מגפת הפוליו בשנות ה-50 אובחנו כ-4,700 מקרים בישראל. 85 אחוז מהחולים היו מתחת לגיל 4, 76 מהם נפטרו. בעקבות המחלה הוחלט להקים בית חולים שיקומי בניהול אלי"ן, אגודה לילדים נכים, במנזר סן סימון בירושלים. סימה שמעוני שהתה שם כ-4 שנים. "להיות נכה על כסא גלגלים זה תמיד להיות בגובה התחת של אנשים אחרים", היא אומרת בתחילת הסרט כרמז לאופי הלא מנומס שלה שיתגלה בהמשך. "הסרט הוא ראי עבור אנשים שרואים את סימה שמחה ושלמה למרות שיתוק הפוליו אז מי הם שיתלוננו על הבעיות שלהם? היא השראה בתור בן אדם שנוח לה בתור הגוף שלה, גם אם הגוף שלה עבר את מה שהוא עבר", מסביר גל-נור.

"הפתרון המיידי של המדינה היה לסגור אותם במוסדות בהם הרופאים היו אלוהים"

בימים ההם, נטולי טכנולוגיה רפואית מתקדמת וחוסר במידע לגבי מגפות, היה נהוג לשלוח את הילדים החולים למוסד מבודד רחוק מהחברים ומהמשפחה. "לא ידעו אז איך המגפה מועברת מאדם לאדם, הייתה פאניקה והכי גרוע, קיבלו את זה הילדים הקטנים והפעוטות. הפתרון המיידי של המדינה היה לסגור אותם במוסדות בהם הרופאים היו אלוהים וההסתכלות שלהם על החולים היו כעל מחלות ולא על כבני אדם, זו הייתה הדוקטרינה הרפואית ששלטה אז".

כחלק מהדוקטרינה הרפואית הילדים עברו עשרות ניתוחים בכל חלקי גופם, חלקם העידו ששכבו מגובסים מכף רגל ועד ראש מרותקים למיטה במשך חודשים ואף סברו שהרופאים עשו בהם ניסויים רפואיים. "זה מה שהרפואה ידעה אז", מסביר גל-נור, "ראיינו בסרט רופא לשיקום מרמב"ם שאומר שבעוד 20 שנה חלק מהניתוחים המתקדמים שעושים היום ייראו מיותרים. ככה עובדת הרפואה. ברור שהניתוחים היו חוויה נוראית עבור כל המטופלים אבל לצד זה, בראייה לאחור, הם יצאו מהמנזר אנשים מאוד חזקים בעקבות מה שהם עברו והם אלה שהרימו את ההפגנות הראשונות בדרישה לשוויון זכויות עבור אנשים עם מוגבלויות".

איזה תגובות אתה מקבל על הסרט?

"הרבה אנשים אומרים לי שהם היו רוצים לשמוע יותר את הרופאים שיגנו על העמדה הרפואית של אז. חלק מקהל רוצה להבין את הצד של המשפחה ששלחה את הילד שלה למוסד סגור ואני כיוונתי שהסרט ישאיר קצוות פרומים, שלא לכל שאלה תהיה תשובה. רציתי שהסרט יעורר אצל הצופים שאלות על עצמם, איך הם היו מתנהגים בסיטואציה כזאת".

"הכנות להרגיש בנוח בגוף, בין אם הוא שבור ובין אם לא, היא שלמות רוחנית"

ארבע שנים שחר גל-נור עבד על הסרט שהצטרפו לשנים של עבודה עם אנשים בעלי מוגבלויות. "למדתי מהדמויות בסרט שלי על ישירות וכנות. בגיל שלהם, אחרי מה שהם עברו, כבר לא אכפת להם מה חושבים עליהם ומה הדבר הנכון להגיד ולעשות והכנות הזאת להרגיש בנוח בגוף שלהם, בין אם הוא שבור ובין אם לא מבלי להתפתל היא שלמות רוחנית שמהווה השראה עבורי".

מה היית רוצה שהצופים ייקחו מהסרט?

"שיעברו את התהליך שעובר על כל אחד שרואה אדם בעל נכות. בהתחלה לא בא לך לראות את זה מקרוב אבל אם לומדים להכיר אותם, מבינים שיש בהם משהו מעניין ואפשר לראות בהם אנשים שלמים, מעבר למוגבלות. הייתי שמח שאנשים היו פורצים את מחסום המוגבלות ולומדים שאין לנו שום זכות להתנהג אליהם אחרת רק בגלל שהגוף שלהם שונה".