אז את מי ניצחנו בט"ו בשבט?

ט"ו בשבט אינו מוזכר כלל בתנ"ך, רק במשנה (200 לספירה) הוא מצוין בפעם הראשונה באופן לא חגיגי במיוחד, כיום מס למעשרות פרי האילן. עם השנים חוברו בגלות פיוטים הקשורים ליום זה שהוזכר במשנה, המבטאים כיסופים וגעגועים לארץ ישראל. 

קודם לאכילת כל פרי נאמרו פסוקים, מדרשים ומשלים שבהם נזכר הפרי (סדר זה הודפס בחיבורים "חמדת ימים" ו"פרי עץ הדר", והתפשט בקרב רבות מקהילות ישראל). 

במאה ה-20 עלה החג שוב לכותרות והפעם באווירת התנועה הציונית. הייתה זו הסתדרות המורים שקבעה את ט"ו בשבט כיום נטיעות בבתי הספר (בניגוד לכל היגיון חקלאי ובניגוד למשנה שקבעה שא' בתשרי הוא יום הנטיעה). כנסת ישראל בחרה ביום זה ליום חנוכתה, עם הקמת המדינה בט"ו בשבט תש"ט.   

בעשורים האחרונים קיבל החג עומק נוסף, בדמות המאבק לשמירת עולמנו. עולם שנפגע באופן קשה לצד התפתחות התעשייה, המדע והטכנולוגיה.

בסדרים שאנו עורכים בליאו באק, אנו משלבים את כל הממדים והרבדים של החג על פני הדורות בחגיגת פירות לכבוד ארץ ישראל ולכבוד שמירה על איכות הסביבה והעולם. בכל שנה, לצד קהילות ליאו באק, מוזמנים לסדר המרכזי בהנחיית הנוער שלנו גם שורדי שואה, אוכלוסיות של מבוגרים עם צרכים מיוחדים, ואימהות וילדים ממקלטים. 

תלמידי האר"י מצפת התקינו סדר תפילה ולימוד מיוחד לליל ט"ו בשבט, והוא לוּוָה באכילת שלושים מיני פירות ושתיית כוסות יין לבן ואדום, שסימלו את המעבר מן החורף אל האביב. הפירות חולקו לשלושה סוגים – כל סוג כנגד מדרגה אחרת בבריאה על פי התפיסה הקבלית. 

  במילים הבאות אנסה לקשר בין עולמות הרוח שייסדו חכמי צפת למעשה החינוכי ולשלבי החינוך שעובר/ת הצעיר/ה במהלך לימודיהם בבית הספר. 

פירות עולם העשייה – פירות הדורשים הגנה חיצונית מרובה; קליפתם נזרקת ותוכם נאכל. 

בעת אכילתם אנו זוכרים את הדברים היקרים לנו בחיינו, הדורשים הגנה (אגוז ושקד).

גם בשלבים הראשונים של המעשה החינוכי יש לכולנו מגננות וחומות, הן לתלמידים, למורים ולהורים. התוך המתוק של הפרי עטוף בקליפה גסה וקשה לפיצוח, וצריך לתת לזמן ולדיאלוג שבין המבוגר לצעיר לעשות את שלהם – עד שהצעירים והמבוגרים יבנו אמון וישילו מעליהם את הקליפה. כך תתאפשר העלייה במדרגות של העולמות הרוחניים במסע התפתחותם בקהילת בית הספר.   

 פירות עולם היצירה  – פירות שבשרם נאכל, ובמרכזם גרעין וזרע (זית ותמר).

בעת אכילתם אנו מוקירים את כוח היצירה וההתחדשות הגלום בבריאה כולה, ואת החיבור בין חומר ורוח.   

בשלב זה במעשה החינוכי התלמידים אינם זקוקים עוד לקליפה גסה וקשה המגנה עליהם מכל משמר, ויכולים להיות פנויים לעיסוק ביצירה של ממש, במימוש כישוריהם ובהגשמת ערכיהם. הם עדיין זקוקים לקליפה דקה, אך היא אינה מונעת מהם לפרוח כתמר ולשגות כארז.  

פירות עולם הבריאה – פירות הנאכלים בשלמותם. בעת אכילתם אנו זוכרים כי לכל דבר בעולמנו תכלית וערך (גפן ותאנה).

בשלב זה התלמידים כבר מחוברים היטב לעצמם, מכירים בערכם, ומודעים לייעודם בעולם. הם אינם מפחדים מהאור הגדול שהם מביאים לעולם, ומבינים שגילוי האור שלהם מאפשר לאנשים מסביבם גם כן לגלות את אורם ברבים. 

הם אינם חוששים להיכשל, ולהיפך – יודעים הם שכל כישלון הוא מתנה ללמידה חדשה, וכל משבר הוא הזדמנות לצמיחה. הם יודעים כיצד ליצור קשרים אנושיים וליצור ידע חדש בתחומי עניינם, ובעיקר מנהיגים את עצמם ואת העולם במעשה התמידי של תיקון העולם. 

בתפילה לשובם של כל החטופים והחטופות, לשלומם של חיילי וחיילות צה"ל וכוחות הביטחון, בריאות לפצועים בגוף ובנפש, ולשלום הארץ הטובה שהדבש בעורקיה אך דם בנחליה כמים נוזל. 

ט"ו בשבט שמח לכולם, ושיהיה זה חג של צמיחה והתחדשות לכל עם ישראל.

הכותב הוא הרב אופק מאיר, מנכ"ל מרכז חינוך וקהילה ליאו באק, איש חינוך שהחל את עבודתו במוסד החינוכי בשנת 1989 ומילא שורה ארוכה של תפקידים לאורך שנות עבודתו.