"הסדר השנה הוא לא כהלכתו. סיפור ההגדה יתאים ברגע שכל החטופים יחזרו"

במוצאי שבת, בליל הסדר, רבבות אלפי ישראל יסבו לשולחן החג, יחבקו את קרוביהם, יטעמו ממיטב המאכלים ויקריאו בקול רם בתורות את סיפור ההגדה המכונן שבו עם ישראל יוצא ממצרים לעבר כנען, משעבוד לגאולה, מכפייה לחופש ומעבדות לחירות.

בשבת הקרובה, ערב פסח, 59 חטופים יציינו 554 ימים בשבי החמאס. לא יחבקו את קרוביהם, לא יטעמו ממיטב המאכלים ובשבילם מושגים כמו חירות, גאולה וחופש מרגישים כמו הגדה רחוקה שנכתבה אי שם.

חמש משפחות חטופים מחיפה והסביבה משתפות איך הן תופסות את מושג החירות, האם חלו בו שינויים מאז ה-7 באוקטובר ואיפה יציינו, אם בכלל, את ערב החג.

"איפה מתן ואיפה חירות?"

"אנחנו לא עושים ליל סדר", אומרת ענת אנגרסט, אמו של החייל מתן שסרטון מיום החטיפה שלו כשהוא נשלף באכזריות מהטנק אותו נהג מחוץ למוצב נחל עוז פורסם לפני ימים אחדים, "אנחנו מתלבטים אם ללכת לכיכר החטופים, להיות עם עוד משפחות במצב שלנו שלא מסוגלות להרגיש חג ורק רוצות להעביר את השעות, או לברוח מהארץ כדי לא להיות פה בזמן שכולם חוגגים".

איך את תופסת את המושג חירות בהקשר של התקופה?

"כולנו מכירים, עוד מתקופת בית הספר, מה אנחנו מציינים בפסח. זה מקבל משנה תוקף במציאות הקיצונית שגורמת לשאול 'איפה מתן ואיפה חירות?'", היא משתפת, "לא האמנתי שנגיע כבר פעם שנייה לחג החירות בלי מתן. בשנה שעברה, בתקופה של עסקה, היינו באופטימיות. השנה, החגים והתאריכים השמחים האלה הם בשבילנו הכי עצובים כי החוסר של מתן הכי מורגש. זה פצע מדמם שבימים אלה, הוא הכי שורף".

 מה זה בעינייך יציאת מצרים בתקופה זו?

"בעיני, אז היה לנו שליח אלוהים שקראו לו משה שהוציא את עם ישראל מארץ מצרים. הוא היה שליח טוב. היום בארץ אין לנו שליח טוב שיוציא את החטופים מהמנהרות ויביא אותם לארץ ישראל. זה מה שחסר לנו – מישהו ממקבלי ההחלטות שידפוק על השולחן, יגיד 'לא עוד', ואחרי שנה וחצי יפסיק את ההפקרות של הבן שלי ושל האחים של כולנו".

"אני לא מרגישה חירות כבר שנה וחצי"

יפעת הימן, אמה של ענבר ז״ל, סטודנטית לעיצוב בויצו ואמנית גרפיטי המוכרת בשם PINK, שנחטפה מהמסיבה ברעים בה שימשה הלפרית, נרצחה בשבי וגופתה עדיין לא הוחזרה לקבר ישראל, נאנחת בכאב למשמע המושג חירות. "אני לא מרגישה חירות כבר שנה וחצי. להיפך, אני מרגישה שכל המשפחה שלי חטופה", היא מעידה, "פעם הייתי קוראת את ההגדה ומדפדפת הלאה אבל השנה חירות בשבילי זה נושא משמעותי, כי אין אותה לא לי ולא לאף אחד ממשפחות החטופים". 

את מתכננת לציין את חג הפסח? 

"אסע לכיכר החטופים כי הסדר השנה הוא לא כהלכתו. סיפור ההגדה – יציאת מצרים, חירות, שחרור – לא מתאים לי בכלל השנה. הסיפור הזה יתאים לי רק ברגע שכל החטופים יחזרו", היא אומרת ומשתפת במצבה האישי בימי החג המשפחתיים, "יש ימים שאני רק רוצה להיות מתחת לשמיכה ויש ימים שאני עושה הכל למען ענבר. אני קמה כל יום בשבילה. ב-7 באוקטובר אני נשבעתי שאני אעשה הכל בשביל להחזיר אותה. אסור לי להיות פסימית, אני רוצה את הבת שלי בחזרה".

"חירות זה עניין יחסי ונתון לחסדו של מי שמושך בחוטים"

"למדתי שחירות של אדם יכולה להילקח ברגע", אומר בעז זלמנוביץ', בנו של אריה ז"ל שנחטף מביתו בניר עוז בגיל 85, נרצח בשבי חמאס וגופתו עדיין מוחזקת בעזה, "המושג הזה, חירות, לא ברור לי כרגע כי המציאות לא ברורה לי כרגע. אני מקווה שהחטופים ישוחררו אבל אני לא אופטימי, נראה שממשלת ישראל לא מתעסקת בזה כרגע".

זוגתו של בעז, ד"ר אורה גזית, מוסיפה: "לא אחגוג את ליל הסדר. מאז ה-7 באוקטובר ועד שיחזרו כולם – לא חוגגת אף חג. פעם חשבתי שחירות הוא מושג מוחלט וערך אוניברסלי שמקובל על מרבית בני האנוש, למעט אולי מקרים יוצאי דופן. מאז ה-7 באוקטובר אני מבינה שטעיתי, שחירות היא עניין יחסי, שרירותי ונתון לשיקולים אישיים, זרים, לחסדו של מי שמושך בחוטים".

את אופטימית לגבי יציאת החטופים לחירות? 

"בתקופה הזו, יציאה מעבדות לחירות היא כנראה די דומה למה שהיה בתקופת יציאת מצרים. מדובר במסע של אין ברירה. זה מסע ארוך ומייגע שלצערי גם רווי בדם ובכאב. לעיתים המסע הזה אמנם מתסכל ואפילו מייאש אבל כשהמטרה ברורה – הוא היחיד שנותן תקווה. מקווה שהפעם זה לא ייקח, כמו אז, 40 שנה".

"חירות החטופים היא מראה לחירות של עם ישראל"

"השעבוד האמיתי שלנו בחג זה שהרבה מאיתנו מקבלים את המציאות – שיש 59 חטופים בשבי חמאס, שכולנו יודעים מה נעשה בהם, וממשיכים כאילו הכל בסדר", אומר גדי עמיחי, אחיינו של עודד ליפשיץ ז"ל בן ה-85 שהיה ממייסדי ניר עוז, נחטף מביתו יחד עם אשתו יוכבד ששוחררה וגופתו הוחזרה לקבורה בישראל בפעימה האחרונה בחודש פברואר האחרון. "החירות של החטופים היא מראה לחירות של עם ישראל. הטראומה שלהם היא הטראומה שלנו. בהלוויה של עודד ראיתי אנשים שאני מכיר מההפגנות נוסעים 6 שעות עד לקיבוץ ניר עוז כי הם הרגישו שהסיפור הפרטי שלי הוא גם הסיפור שלהם".

מה למדת על המושג חירות מאז ה-7 באוקטובר?

"שהוא משהו כזה שיכול להיות מאוד שברירי, שצריך לשמור על החירות, גם בתור מדינה וגם בתור עם. כרגע, יש מעל 70 אחוז שתומכים בעסקה להחזרת החטופים וחלק מהחירות שלנו היא להוציא את רצון העם לפועל. אני לא רואה את הממשלה פועלת לכיוון הנכון, אבל ייאוש הוא לא תוכנית עבודה ואנחנו חייבים להמשיך להיאבק עד שאחרון החטופים יחזור".

"החירות שלנו היא כלי משחק בידי אחרים"

אסנת גץ, דודתו של החייל עומר נאוטרה ז"ל שנחטף ונרצח ב-7 באוקטובר וגופתו עדיין מוחזקת על ידי החמאס, החליטה כן לציין את החג אך בחוג משפחתי מצומצם. "החיים ממשיכים ועלינו לציין שלא נכנע לעולם לאויבנו. יחד עם זאת, כמובן שאין תחושה של חגיגה ושמחה. איך אפשר לחגוג את חג החירות, חג הפסח, כש-59 חטופים כבר שנה וחצי מצויים בגיהנום?"

את מרגישה תחושת חופש מאז ה-7 באוקטובר?

"אני ומשפחתי משוללי חירות, כל עוד עומר שבוי בעזה ולא חוזר אלינו, כל עוד עומר אינו זוכה לקבורה ראויה, גם אנחנו שבויים באירועי 7 באוקטובר. איננו יכולים להתחיל את שלבי עיבוד האבל והתחלת השיקום", היא אומרת ומוסיפה, "מאז ה-7 באוקטובר, למדתי שאין חירות אמיתית לנו כעם וכפרטים. ההרגשה היא שאנחנו ככלי משחק בידי אחרים, משחק הגדול מאיתנו ואין לנו שליטה עליו".

גץ, שמרבה לפקוד את כיכר החטופים החיפאית, לא מתכוונת להפסיק. "מבחינתי, המאבק להשבתו של עומר לא תם. אני מרגישה כי גם אנחנו כעם לא נוכל להשתקם מאירועי ה-7 באוקטובר, כל עוד 59 החטופים עדיין בעזה".