"כשרואים את הילדים משחקים יחד בפשטות, זה מחזק את השריר לדמיין שלום"
דווקא עכשיו, בזמן כל כך מורכב, החינוך הדו לשוני בחיפה מתרחב ובשנת הלימודים הבאה ייפתח מתחם גנים חדש במרכז הכרמל. רגע לפני שמציינים את ימי הזיכרון הלאומיים, מספר מורן אופק, חבר הנהלת עמותת יד ביד על תוכנית הלימוד שנבנתה על ידי פסיכולוגים ומומחים, ומציגה זווית של ערכים הומניסטיים אוניברסליים שמחברים ולא מפרידים

המבנה הנטוש בשד' הנשיא במרכז הכרמל, שבעבר שימש כבית יולדות אימהות, יהפוך החל משנת הלימודים הבאה למתחם גנים חדש של החינוך הדו לשוני בחיפה. המתחם של עמותת יד ביד יכלול 4 כיתות גן חדשות, 430 מ"ר של חללים בנויים שיעברו שיפוץ מאסיבי, 510 מ"ר של חצרות משחק ומאות משפחות חיפאיות שיבחרו להכניס את ילדיהן לחינוך משותף של ערבים ויהודים.
"בשנה כזאת קשה ומיאשת עם הרבה מאוד עצב, כאוס וייאוש, פתיחת הגנים זה סימן מאד חיובי", אומר מורן אופק, חבר הנהלת עמותת יד ביד והורה לשני ילדים בגן הדו לשוני, "מקרב ההורים שכבר בחרו לשלוח את הילדים שלהם לחינוך משותף, אף אחד לא עזב את הגן בשנה האחרונה ואף אחד לא ויתר על העתיד המשותף בישראל. להיפך, כשרק הוצאנו את ההודעה על פתיחת מתחם חדש, הרישום התמלא כמעט לגמרי. במציאות המטורפת הזאת, הגן, בית הספר והקהילה מאפשרים נקודת אחיזה שפויה".
איך משווקים חינוך יהודי-ערבי בזמן שהשסע הזה מדמם?
"חינוך דו לשוני בגיל הרך משנה לילד את כל חווית הקיום בחברה הישראלית", הוא אומר ומסביר, "אני, כנער בחיפה, שמעתי את השפה הערבית והיא נשמעה לי כשפה זרה ומאיימת שאתה שומע אותה רק בהקשרים מסוימים. הערבית טעונה אצלי ברגשות של קושי, של ערנות, של זהירות. כשהילד שלי, בן 3, שומע ערבית ברחוב, הוא מחייך. השפה הזאת טעונה מבחינתו בקול של רימא או הנא, הגננות שלו שהוא אוהב, ששרות לו שירים בערבית ומחבקות אותו בשפה הזאת".
האם יש משפחות שנרשמו לגן שהן לא בבחינת לשכנע את המשוכנעים? כלומר, משפחות שהן ימניות?
"אתה יכול לראות אנשים שהולכים להפגנות שמאל אבל הם לא ישלחו את הילדים שלהם לחינוך דו לשוני ואתה יכול לראות אנשים שהם במרכז המפה הפוליטית, שבלי הרבה הצהרות או התעסקות בפוליטיקה ובסכסוך, שולחים את הילדים שלהם לחינוך הדו לשוני כי הם מחפשים חינוך טוב והומניסטי ששואף לקבל את האחר".

"הנרטיבים השונים סותרים אחד את השני בעיקר בעולם של מבוגרים"
החינוך הדו לשוני בחיפה עבר דרך ארוכה מאז נפתחו הגנים הראשונים של עמותת יד ביד בשנת 2012 ברובע הדר. "כשפתחנו, לא היה ביקוש. בשנה הראשונה התחלנו עם שמונה ילדים וסיימנו עם 12 ילדים. היינו צריכים לעבור ממשפחה למשפחה, לחפש בפארקים הציבוריים, לספר על הרעיון החדש שבהתחלה עורר המון שאלות. גם יונה יהב הסתייג תחילה מהרעיון, אך כשהוא ראה את רשימות ההמתנה שנה לאחר מכן, הוא הפך להיות אחד מנושאי הדגל של החינוך המשותף".
הגנים ברובע הדר ממוענים עבור ילדים בגילאי שנה עד 5 כשלאחר מכן עוברים הילדים לכיתה אחת של בית ספר יסודי שבעבר התארחה בתוך בתי ספר קיימים בעיר כמו אחמדיה בכבאביר וחופית בשכונת שער העלייה. בינואר אשתקד, בית הספר היסודי הדו לשוני, קיבל סוף סוף מבנה עצמאי בקרית אליעזר. "זה נתן לנו את האפשרות לצמוח מכיתה אחת בשכבה לשתי כיתות ונתן לנו את האופציה לפתוח כיתות גן נוספות", הוא אומר. בהמשך, מסיימי בית הספר היסודי עוברים לחטיבת הביניים אשר נמצאת במסלול מיוחד בתוך בית הספר עירוני א'.
רגע לפני יום העצמאות, איך מתווכים לילדים את היום שמתפרש אחרת אצל שני העמים?
"הנרטיבים השונים סותרים אחד את השני בעיקר בעולם של מבוגרים. בגנים נוגעים בימים הלאומיים בצורה מאד עדינה, אם בכלל, ובגילאים המאוחרים יותר יש תוכניות שנבנו על ידי פסיכולוגים ומומחים שמתעסקים בימים רגישים – יום הזיכרון, יום האדמה, יום הנכבה, יום העצמאות, יום השואה – מהזווית של ערכים הומניסטיים אוניברסליים שמחברים ולא מפרידים".
בחינוך הדו לשוני, עוד מדברים על שלום?
"בשנה כזאת, מאד קשה להגיד את המילה שלום בצורה טבעית ונקייה כמו שהיינו רוצים. אצלנו, כשרואים את הילדים משחקים ביחד בפשטות, זה מחזק את השריר לדמיין שלום וליצוק אל המושג הזה תוכן אמיתי".




